✍ Scribed by אבי גיל
No coin nor oath required. For personal study only.
יש דברים שהיסטוריונים לא יכולים לדעת. הם לא היו שם, והפרוטוקולים לא מספרים את כל הסיפור.
יש דברים שעיתונאים לא יכולים לדעת. גם הם לא היו שם, הם ניזונים מרכילות, מחצאי הדלפות, ממקורות שיש להם אינטרסים.
יש דברים שרק מי שהיה שם יכול לדעת. רק מי שהיה והקפיד לתעד כדי לזכור הכול. יש דברים שגם אתם תדעו רק אם מי שהיה שם, וראה ותיעד, מחליט פתאום לספר.
ולא סתם לספר. הוא צריך לספר בלי למרוח איפור, בלי לעטות מסכה, בלי לרקוח ספין, בלי לנהל מאבק על קרדיט, בלי לנסות להיראות חכם בדיעבד, בלי לשרת אג'נדה.
זה מה שעושה כאן אבי גיל. כמה פשוט. כמה נדיר.
הוא היה. הוא תיעד. עכשיו החליט לספר בלי להסתיר. את הטוב והרע, את הנשגב והנלעג, את החשוב והמשעשע. ממילא, בנוסחת פרס הוא יעביר אתכם חוויה מרתקת. הנה אתם, הקוראים, הופכים לזבוב על הקיר במשרד של שר החוץ, או מאזינים מאחורי הדלת של ראש הממשלה, או מתחבאים מאחורי וילון במשרד של הנשיא. שומעים את הצחוקים, את העלבונות, את הלחישות, את הקללות. נפעמים מהחזון הגדול, מזהים את השקרים הקטנים, מתפעלים מהתחמנות הערמומית. הנה הטבח, הנה הפרודוקטים, הנה התבלינים....
📜 SIMILAR VOLUMES
ימים נוראים - גרסת הסופר הוא רומן סוחף ומאתגר, הבנוי משתי נובלות. כל אחת מהנובלות בוחנת את משמעותם של מושגים כמו אבל ומשפחה באמצעות מודל ספרותי שונה. בנובלה הראשונה, ימים נוראים, נא בנימין פרומר, עיתונאי לשעבר, בין תל אביב לירושלים ומחפש דבר-מה. חייו הם תנועה ייחודית בין קודש לחול: פרומר עובר - ואית
בשלהי 1889, מספרים הביוגרפים, ברוסיה כולה - לא הקבילו אנשים זה את פני זה ברחוב ב'מה שלומך', אלא שאלו: "האם קראת את 'סונטת קרויצר'?". רבים העריצו את הנובלה כיצירה גאונית ומסעירה, אחרים ראו בה שערורייה. הסיפור הוא מונולוג של בעל שרצח את אשתו בהתקף של קנאה. השקפותיו של הבעל על הגיהינום של חיי הנישואים
גבר מפתח אובססיה לצפייה באישה מסוימת בעת שהיא אוכלת ומשלם לה כדי שתופיע לפניו פעם בחודש; נסטיה בת השש־עשרה מגיעה יפה ורעננה אל המשתה הנערך לכבוד יום הולדתה; סופר חוזר לביתו הריק שבכפר ומבשל לעצמו ארוחה רוסית לתפארת; ארבע יפניות בקימונו זהה יורדות לשפת הנחל ומתקינות סעודה מהחיים עצמם.אלה ארבעה סיפורי
הספר הקטן הזה הוא נסיעה. טיול סיפורי במרחב ובזמן באחת הערים האהובות ביותר - ברצלונה - עם מי שהיתה הסופרת הקטלאנית המרכזית ביותר במאה העשרים: מרסה רודורדה. גיבורי הספר הם דמויות בשר ודם, וכך גם השוק בשכונת גראסיה של פעם, בית הקולנוע העירוני, אזורים כפריים למחצה שמתהלכים בהם ילדים ועלילות, רכבות יוצאו
נער מסוגר ואימו המתה משוחחים זה עם זו. הנער, שהתייתם בחטף, לא מוזכר ברומן בשמו. אימו, סמדר גרינברג, היא משוררת מלנכולית, אשר מתגלה לפנות בוקר מתה במיטתה, ללא סיבה נגלית לעין. הנער יוצא לחיפוש עמוס יצרים וכאב אחר סיבת מותה של אימו ואחר סיבת חייו שלו, ובין השניים מתפתח דיאלוג, שהוא כתב אשמה כשם שהוא ש
בגיל 48 עדיין לא מצא מרסל בן־חָמו מה לעשות עם עצמו. מדירתו הארעית, שבה הוא מתרחק מאביו ובעיקר מאחותו - המגדלת לבדה את בנו בן השש, זמיר, באחד מיישובי השפֵלה הזניחים - יוצא מרסל למפגש חוזר עם המקומות "שלו" על פני הארץ, מקומות שבהם נקלע בעבר הרחוק או הקרוב יותר לאפיזודות אנושיות עזות וחָווה חוויות מפתי