'קרוב ללב הפראי', רומאן מרעיש ופורע סדר, היה ספר הבכורה של קלאריס ליספקטור, הסופרת הברזילאית־יהודייה. לאחר שהבאנו לקוראים בארץ את 'קשרי משפחה', 'אושר סמוי', 'דרך הייסורים של הגוף' ו'שעת הכוכב' שלה, אנו חוזרים אל הכניסה הדרמתית של ליספקטור לספרות הברזילאית (ומכאן נמשיך בתרגומים נוספים של ספריה, לפי הסדר)."קוסמת שמהפנטת את הקוראים", כתבו עליה בישראל כשיצאו התרגומים הקודמים, "מצטרפת לרשימה של גדולי המספרים בכל הזמנים"... "פנינה נדירה שממשיכה לקדוח בזיכרון שנים אחרי הקריאה".כש'קרוב ללב הפראי' ראה אור בברזיל ב־1943 היתה ליספקטור בת ה־23 שם לא־מוּכּר, אך מיד פרץ בעיתונות ובכתבי־העת מה שכונה "הוריקן קלאריס", והרומאן תואר כ"נס ספרותי", "אירוע מכונן בספרות הברזילאית", "הרומאן הגדול ביותר שכתבה אי־פעם אשה בלשון הפורטוגזית". עד היום היא גיבורת תרבות בברזיל.העובדות החיצוניות של חיי ז'וּאָנָה, גיבורת הרומאן, מבטיחות דרמה הולכת וגוברת: ילדוּת של ילדה־משוררת בלי אִמהּ ועד מהרה גם בלי אביה, הדודה שהילדה "הנחש" לא מסתדרת איתה, התאהבותה במורה "שמלמד אותה לחיות", "ההתבגרות המינית הצומחת מסתורית", הפנימייה, החתונה, הגילוי שבעלה לא באמת עזב את ארוסתו שקדמה לה, המאהב המוזר שחשוב לה לא לדעת את שמו, נטישת הבעל, היעלמותו של המאהב.הרשימה הזאת, שחלקה נמסר מוקדם בספר, אינה ספוילר. עובדותיה הן פיגומים חיצוניים שאפשר להסיר בתום הבנייה. 'הרכילות' החיצונית הזאת כמו ניתנת רק בלית־ברירה, כשִׂרטוט מקוטע ומטושטש, בלי ריפוד של נסיבות, והקוראים יוצאים ממנה וחצי סקרנותם בידם. זה כך מפני שבחזית עומדים המונולוגים הפנימיים (הישירים או העקיפים), המוסרים את זרמי התודעה של ז'וּאָנָה ושל בעלה, עם אימאז'ים ומחשבות המותירים אותנו פעורי־פה.ז'וּאָנָה, אשה היפר־רגישה ופזורה, עסוקה לאורך ההתרחשויות בניסיון להקשיב למלמול של המרכז שלה, לקו־המנחה החמקמק של קיומה. היא תוהה בלי־הרף: מה פירוש שאני חיה? איך יודעים שחיים? מה זה לא־לחיות (בשונה מִלָמוּת)? יותר מאשר לזרם המחשבות, לתחושות ולקליטות החושיות שלה, אנו עדים ל'קומה שנייה': להסתכלותה בתחושות ובמחשבות, להתמודדותה עם הכלא של המושגים המוכנים־מראש ועם המלים, המסלפים את מה שמרגישים ובולמים את הרגע הרענן, המלא והעצמאי.ז'וּאָנָה מאמנת את עצמה לחופש: שיהיו לה דברים מבלי שהיא תהיה בבעלותם של הדברים; שתוכל להתרחק מן האזור שבו יש לדברים צורה קבועה, שֵׁם מוצק ולא משתנה. רק בסיום, כשהיא לראשונה מאז ילדותה בלי גבר בחייה, בלי אותו קשר כולא שמביא אותה בהכרח לוויתור על משהו מעצמה – היא סוף־סוף לבדה, נטושה, מאושרת, קרובה ללב הפראי של החיים.