לכל אורכו של יום סתיו אטום, אפל ואילם, תחת עננים נמוכים–לדכא, חציתי לבדי, רכוב על סוס, כברת–ארץ שָמֵמָה מאין כמותה, ולבסוף מצאתי עצמי, בִּנטוֹת צללי הערב, נוכח בית אשר אפוף–התוגה. אינני יודע איך קרה הדבר – אך ברגע שבו נחו עיני על המבנה, צער שאין לשאתו פלש אל רוחי. אני אומר שאין לשאתו, כי אי אפשר היה להקל את ההרגשה באמצעות אחת מאותן המיות–לב מענגות–למחצה, משום הפיוט שבהן, שעל ידן מסתגלת הנפש אפילו למחזותיהם הקשים ביותר של השומם או הנורא. התבוננתי על הנוף הנפרש לפני – על הבית עצמו, ועל תוויה הפשוטים של הנחלה – על הקירות הקודרים – על החלונות הפעורים כעיניים ריקות – על שיחי הגומא שֶׁרְקבם גדל פרע – ועל גזעיהם הלבנים של כמה עצים אכולים – כאשר רוחי נתונה בשפל שאין מושלו על פני האדמה מלבד מוצאי חלומו של זולל–האופיום – הנפילה המרה אל היומיום – נפילתה המחרידה של ההינומה. לבי כרע במרה, קפא בקרה – המחשבה נרבצה בשוממות חסרת–תקנה אשר שוב לא היה בכוחו המדרבן של הדמיון להקימה אל הנשגב. מה הדבר – עצרתי כדי לחשוב – מה הדבר שכך מרט את עצבַּי במראיתו של בית אשר? המסתורין נותר חתום, ובה–במידה לא יכולתי ליצירי–הצללים שצבאו עלי בשרעפי. נאלצתי לסגת אל המסקנה הלא–מספקת, כי צירופים מסוימים של עצמים טבעיים פשוטים ביותר מתייחדים, מעבר לכל ספק, בכוח להשפיע עלינו בדרך זו, אך ניתוחו של כוח זה חורג מעומקה של השגתנו. אפשר, הגיתי, שדי יהיה בסידור שונה של תווי הנוף, של פרטי התמונה, כדי לחולל תמורה ביכולתה להלך נכאים על רואיה, ושמא אף לבער יכולת זו מכול וכול. רעיון זה דחק בי לנהוג את סוסי אל שפתו התלולה של אגם שחור ושמנוני שהשתרע זוהר וחף–מאדווה לצד הבית, ולהתבונן מטה וּבְאברַי צמרמורת, רוגשת אף יותר מקודמתה, על מראותיהם הערוכים–מחדש, ההפוכים, של שיח–הגומא האפור, וגדמי העצים האיומים, והחלונות הפעורים כעיניים ריקות.
אדגר אלן פו (1809-1849) – מאבות הסיפורת הגותית במאה התשע–עשרה, חלוץ הסיפור הבלשי, המדע הבדיוני והמותחן הפסיכולוגי. יצירתו היתה מקור השראה לזרמים אמנותיים מרכזיים כדוגמת הסימבוליזם והסוריאליזם, ומוסיפה להסעיר קוראים, יוצרים והוגים עד היום.
עודד וולקשטיין – מתרגם, עורך ומסאי. ספר זה הוא הראשון בסדרה בעריכתו, שתגיש לקורא תרגומים חדשים ממיטבה של הספרות הגותית.