"הר אדוני" אינו בירושלים, אלא דווקא בנפולי: רובע של סמטאות צפופות ("מוֹנטֶדידיו"), שאם אתה רוצה לירוק בו על הרצפה, לא תמצא מקום פנוי בין הרגליים. אבל נקי-כפיים ובר-לבב יוכל(?) לעלות בהר-אדוני האמיתי.בסביבות 1960, על גג הכביסה הכי גבוה במונטדידיו, מתאמן נער במשך קיץ שלם בתנועות ההעפה של "בּוּמֶראן" שקיבל במתנה, וגם כותב את מאורעות חייו באיטלקית שותקת (בניגוד לנפוליטנית, שתפריע לו ברעש שלה). זה-עתה התחיל להיות שוליה אצל נגר. בנגרייה הזאת יש פינת עבודה גם לסנדלר יהודי אדום שיער, פליט שואה "מסורב-מוות", שב-1945 היה בדרכו לירושליים, אבל נתקע בנפולי, שבה הדביקו לו את הכינוי "דון רפניֶלו" (דון צנונית). יש לו גיבנת; עינִיֵי נפולי, שהוא מפליא לתקן את נעליהם בחינם, מברכים אותו שיֵצא לו זהב מהגיבנת, אבל בתוך הקופסה של הגיבנת חורקות לו כנפיים, מנסות להתנועע. כשתתבקע הגיבנת (יש כבר פצע, נקודה סגולה בפסגה), יעוף לירושלים ויעבוד יחד עם רבי יוחנן הסנדלר. זה עתיד לקרות בלילה של ה-31 בדצמבר, כשהנפוליטנים משליכים כמנהגם את כל החפצים הישנים מבעד לחלונות ויורים זיקוקי-דינור והכל עף באוויר. ואז גם יעוף סוף-סוף "הבומראן".בקיץ הזה גם מדברת אל הנער, לראשונה, מָרייה, נערה מהקומה העליונה. גם היא בת 13, אבל כבר מכירה את "הגועל של החיים". עליה להרוויח את שכר-הדירה של הוריה בהיענות לתביעותיו של בעל-הבית, לעשות לו את "התענוג של הגברים". מעכשיו - תסרב לו.השניים מחליטים שהם "מאורסים", עושים אהבה (מין כזה, מלא תום ורגש, בין ילדים בני שלוש-עשרה, לא מצאתי בשום יצירת ספרות). הכל חדש בשביל הנער, הכל מתגלגל מהר מדי. רק בִּשְׁנַיים הוא לומד "שהוא ישנו", הנכונות של מָרייה היא "לטיפה בעצמות", אבל יש לו המון שאלות. "אמא, אני חושב כשאני יורד במדרגות, תחזרי מהר, כי אני צריך לשאול אותך כמה ידיעות על נשים". אלא שאמו, הנמצאת בבית-חולים, לא תחזור. מרייה תעבור לחיות אתו ועם אביו, שחייו דועכים באבלו...מי שיעצור לספר לעצמו מה בעצם קורה בספר, אולי יופתע שמצבור הדרמות היה בו די בשביל רומאן של דוסטוייבסקי: ילדה "זונה", מותה של אם, ניצול מיני של נערים על-ידי סוטים מזדקנים, רצח, התאבדות של אדם שהכיב הסרטני חשוך-המרפא שלו כבר גורם לו כאבי-תופת שאינו יכול לשאת. ולכך יש להוסיף את נוראות מלחמת-העולם לפני 15 שנים, המסופרים ברקע. אבל דה לוקה הנפוליטיני, בסיפורו המבליע והמאופק ובבחירת הפרטים שלו - יותר משהוא מזכיר את דוסטוייבסקי, מזכיר את מיטב כישרונו של יוסל בירשטיין: קטעים-קטעים עם פואנטה נהדרת בכל אחד; עם הומור "יהודי"; ועם דימויים ומטאפורות מעוררים-קנאה, שאין בהם שום התייפייפות ושום מאמץ, והם שופעים טבעיות.ה"בומראן", הממשי כל-כך, הוא גם מטאפורה למה שקורה בהתבגרות; אבל לא פחות ממנו מאיר את ההתבגרות של הנער "המעוף" הדו-משמעי של רפניֶלו. הנער התמים לא לגמרי נאיבי. הוא יודע שלא הכל טוב בגדילה של הגוף. יחד עם הגוף גדֵל גם הרוע, גדל כוח מר שמסוגל לתקוף, ומתוודעים לעצבות ולייאוש. כדי לחיות אין מנוס ממהלומות. גם כדי לעוף.לנער בר-הלבב הזה יש יכולת (אצלו זה אולי בגלל הערבוב בין ילדות לבגרות) שיש גם לרוב דמויות הספר המבוגרות - לעצום את העין שרואה ברור כל מה שקרוב, ולפקוח את העין "החלשה", שרואה טוב יותר את השמיים. אין כאן אשליה תמימה, אלא בחירה.האנושיות הנדירה, העמוקה, שקורנת מכל דף בספר, נובעת מכך שיש בו שורת אנשים שיודעים להפוך היעדרות לאי-אילו רגעים של נוכחות; אנשים שיודעים למצוא את האור בדמעות ואת הנקודה החמקמקה שבה "גם אנחנו, על האדמה, מתנודדים עלה-ורד בשמיים, כמו מצוֹפים". מ.פ.